כשהיינו קטנטנים, הקללה הכי גרועה שהיינו יכולים לזרוק למישהו הייתה "פיפי קקי פלוצי". כשאמרנו את המלים האלה הרגשנו תעוזה גדולה ופחד, כאילו שדבר נורא עשוי לקרות לנו.
זה אולי נשמע מצחיק, אבל מאחורי הצחוק עומדת אמת קצת מטרידה.

מקטנות אנו לומדים שקקי ופיפי, ומאוחר יותר גם ריח גוף למשל, הם דברים "רעים", שצריך לנסות להתחמק מהם ולהתעלם מקיומם ככל האפשר.
מה הפלא, אם כך, שהרעיון לחתל בחיתולי בד מעורר גועל באנשים רבים?!

רמת ההדחקה הכרוכה בכל מה שקשור בהפרשות השונות של גוף האדם גבוהה כל כך בעולם המערבי, שאנשים רבים מבצעים כדבר שבשגרה פעולות הפוגעות בבריאותם, לעתים בדרגה של סיכון חיים, בלי להקדיש לכך מחשבה יתרה, מכיוון שהדבר כל כך נורמטיבי.
דוגמא לכך היא השימוש בדאודורנט, ובייחוד האנטי-פרספירנט הנפוץ כל כך היום, על אף שהוא כבר ידוע כמסרטן.  דוגמא נוספת היא המאמצים שעושות נשים רבות במטרה להסתיר, אפילו מעצמן, את המחזור החודשי, ומשתמשות לשם כך בטמפונים  שעברו הלבנה בחומרים מסוכנים, החודרים ביחד עם הטמפון ישירות לאחד המקומות הרגישים ביותר בגופן, וזאת עוד לפני הנזקים שעשוי לגרום הטמפון מעצם השימוש בו. חדשות לבקרים יוצאות המצאות דוגמת נייר טואלט מבושם ולאחרונה אף בשמים לתינוקות(!).

אם מוסיפים לכך את החיפוש המתמיד אחר נוחות, וההרגל שבא בעקבות כך לצרוך דברים באופן חד פעמי ולזרוק אותם, אין פלא שחיתולים חד-פעמיים הפכו להיות מצרך, שהחלק הארי בחברה שלנו בכלל לא מקדיש לו מחשבה.
אין פלא, אם כך, שרבים כל כך מתחלחלים מעצם המחשבה על התעסקות בהפרשות התינוק, שטיפת החיתול והשרייתו, וחיתולים המסתובבים באותו תוף כביסה עם החולצות שלהם.

אבל מה למעשה מגעיל כל כך? גוף האדם בנוי כך שאנו אוכלים, מעבדים את המזון, ואת מה שגופנו אינו צורך מסיבות שונות, אנו מוציאים החוצה מהקצה השני (של אותה מערכת, דרך אגב). בעצם, אנחנו צריכים לשמוח על כך שגופנו עובד כסדרו. יעידו על כך אנשים שאצלם המערכת אינה עובדת בצורה כה חלקה. על אחת כמה וכמה כאשר הגוף של תינוקנו עובד בצורה תקינה. הוא עושה את עבודתו, ואנחנו מטפלים במה שדורש טיפול

ונניח שהשתכנענו שזה בעצם לא כזה מגעיל...למה להתעסק בזה כשיש פיתרון כל כך הרבה יותר נוח וקל?

הרי גם מי ששינה את תפיסתו ומקבל את עצמו ואת גופו כפי שהם, על כל תפקודיהם, חייב להודות שהרבה יותר נוח וקל לתפעל את החיתולים החד-פעמיים.
זה נכון, אבל להסתכל על כך אך ורק דרך הפריזמה של נוחות השימוש יוצר נקודת מבט צרה וחלקית.

לשימוש במוצרים חד פעמיים מוצמד תג מחיר, והוא גבוה.
חיתולים חד-פעמיים צורכים אנרגיה רבה יותר בתהליך הייצור שלהם, בין היתר כי מייצרים הרבה יותר מהם לעומת חיתולי בד. נכון שחיתולים חד-פעמיים אקולוגיים הרבה יותר ידידותיים לסביבה מאשר חיתולים חד-פעמיים רגילים, ועדיין חיתולים אלה נזרקים ברוב המקרים למדמנות, שם הם שוכבים ומצטברים (כמו ששוכבת שם קליפת בננה, חומר טבעי לחלוטין, ולא יכולה להתפרק עקב התנאים). אספקט אחר הוא התחושה של התינוק כאשר הוא לובש בד לעומת תוצר דמוי נייר, וכן ההבדלים במודעות להפרשות. תינוקות המחותלים בבד נגמלים בממוצע מהר יותר מתינוקות המחותלים בחיתולים חד-פעמיים.
אם משתמשים בחיתולים חד-פעמיים רגילים, המחיר הבריאותי והסביבתי גבוהים אף יותר, מכיוון שתהליכי הייצור אינם מתחשבים בסביבה והחומרים שבשימוש אינם מתחשבים לרוב אפילו בתינוק. דוגמא ניכרת לעין היא השימוש בציורים מסוימים על כל שטח החיתול. כמות הדיו שבשימוש בחיתולים אלה גורמת הן לזיהום סביבתי גבוה והן לסכנת חשיפה של עור התינוק לדיו. ואם שואלים אותי, בעיניי זה יותר "פיכס".

כמובן, שגם המחיר בכסף גבוה יותר כאשר משתמשים בחיתולים חד-פעמיים. רכישה של חיתולי בד מהווה הוצאה גדולה יותר בטווח הקצר, אך משתלמת הרבה יותר בטווח הארוך, גם כאשר מחשבים את עלויות הכביסה, ובוודאי לאחר שמשתמשים בחיתולים עבור יותר מתינוק אחד.

השאלה הנותרת היא כיצד אנחנו בוחרים להתייחס להחתלה.
האם אנחנו מתחילים לערער על דרך החינוך שלנו ולהפוך את מסגרת ההתייחסות שלנו לפנימית, כזו שמתחשבת קודם כל במה שטוב עבורנו ועבור תינוקנו, עבור גופנו וסביבתנו, או שאנחנו בוחרים להמשיך ולעקוב אחר הפרדיגמות וההרגלים שגדלנו עליהם. השינוי דורש מאיתנו הסתכלות רחבה יותר מאשר על הנוחיות שלנו ועל השגת מטרותינו לטווח הקצר, אבל הוא בהחלט מתגמל בהסתכלות לטווח הבינוני והארוך.